shoping cart

על חולצת ג'ינס וחברות

בלוג

אתמול היה לי מפגש מרגש עם חברות וותיקות. מה זה וותיקות? כאלה איתן חלקתי  5 שנים יומיום (מלבד שבת)מקום עבודה משותף. הקומה ה-12 בעיריית ת"א, זו המשקיפה על אבן גבירול מלמעלה. התחלתי שם ממש מרגע שחרורי מהצבא. אפילו חופשת שחרוראמיתית אליה כמהתי כל כך לא הייתה לי. חישוב מהיר מראה על קשר בן 30 שנה... אמרתי וותיקות.

היינו כולנו צעירות, תמות, מלאות אנרגיה ומוטיבציה לחיים, ידענו משמעת מהי, השתחררנו טריות מהצבא והפכנו להיות כולנו מזכירות בלשכת מנכ"ל עיריית ת"א, אלי עשת איש יקר ואהוב.

שנות העשרים - תקופת הדייטים, חברים, חתונות, לידות ראשונות, גירושים, מעברי דירות, מתכונים קלים ומוצלחים שהעברנו, פרידה מאימא שלי, החיים עצמם.

היה לנו מנהג מקסים ששימרנו לשנים בו היינו נפגשותבבתי קפה תל אביביים לחגוג ימי הולדת האחת של השנייה. גם בהמשך בו נפרדו דרכינו וכל אחת המשיכה ללימודים או למקום עבודה אחר.

 אלי, הבוס שלנו, לא היה פוסח אף פעם על מפגש שכזה. 7 נשים ובוס. אסנת, דפנה, אהובה, גלילה, דורית, יעל, אני ואלי. תמיד התפלאתי איך אנחנו לא מלאות אותו בסיפורנו, באנרגיה הצעירה שלנו. אבל הוא היה שם ת מ י ד  ת מ י ד קשוב ומתעניין.

לימים אסנת נסעה לחיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אמריקה  היה זה טרום עידן הפייסבוקהווטסאפוהאינסטגרם. הצלחנו לשמור על קשר איכשהו ולא בתדירויות גבוהות כמובן.

כשארזנו את עצמנו כל המשפחה בדרך לברזיל (עם תינוק בעגלה וילדה בת 6) עצרנו בניו יורק ליומיים ונפגשנו עם אסנת.

זהו, ואז היה ניתוק ארוך מאד מכולן.

כשחזרתי ארצה לפני 9 שנים חודש הקשר והמפגשים נסובו סביב ביקוריה של אסנת בארץ. שולחן הומה נשים ובוס. מספרות סיפורים, מצמצמות פערים, מראות תמונות ובעיקר מודות על הקשר הזה שגם אם לא אינטנסיבי ויומיומי יש בו משהו מיוחד ביותר.   אלי, שיהיה בריא כבר עבר את גיל ה-80 ועדיין הוא אתנו במפגשים הללו. אתמול לצערי לא הגיע והיה חסר מאד.

העלנו שוב אתמול זיכרונות מצחיקים על הימים ההם. נזכרנו בחנות FOX הראשונה שנפתחה בגן העיר. איך רכשנו שם חולצות טריקו בכל צבעי הקשת והרגשנו מלכות העולם. והיו לנו נעלי קדס לבנות וסרטי בנדנה על הראש והייתה שם חנות מגנוליה ראשונה ומדליקה שם רכשנו את עגילי החתונה שלנו.

ואז הזכירה לי אסנת את "חולצת הג'ינס" שלי!!!

לכאורה, חולצת ג'ינס עם שרול ארוך, תיקתקים במקום כפתורים. מדליקה כזו.

אבל מה מיוחד בה בעצם?

אותה חולצת ג'ינס הייתה מעטה הביטחון שלי. זו שעוטפת אותי במקומות בהם בחורות בנות עשרים ו... הרגישו חופשי ללכת עם בגד ים.אבל אני, צעירה,לחלוטין לא מחוברת לגוף שלה. לא לגוף, לא לנשיות, עם ביקורת עצמית ענקית מתבוננת בי בזכוכית מגדלת וש ו פ ט ת ללא הכרה. חולצת הג'ינס הייתה עלי כשהלכתי לבריכה, כשהלכתי לים. זרוקה "כאילו" בנונשלנטיות אבל מסתירה את הישבן ובעיקר בעיקר את הצלוליטיס.

ואז הפכתי לאימאוהייתי הולכת עם אותה חולצה או דומות לה לחוף הים עם הילדים ומקווה שרק לא יבקשו ממני להיכנס למים כיוון שזה יאלץ אותי להוריד אותה ולחשוף את גופי.

כך זה היה שנים – עד שהגעתי לברזיל.

 

 

בלוג

 

שם על חופי הים המשגעים ישבתי עטופה עם החולצה והמשפחה שאיתי במקום הכי אקזוטי כמעט בעולם צופה באסופה של נשים בכל מיני מידות וצבעים מהלכות להן בחופשיות על שפת הים בבגד ים קטן, מחוברות אל גופן, נשיותן, ונהנות מהחיים.

מודה שבהתחלה עברה בי ביקורת. "איך היא מעיזה?" "איך יש לה אומץ?" "מה היא חושבת לעצמה?" וכל מיני כאלה. אבל עם הזמן הבנתי שאני רוצה להיות כמוהן, ללא שיפוט עצמי או לפחות עם פחות. בגד הים  שהבאתי איתי מהארץ, זה המכסה את כל הישבן ומגדיל אותו במראה פי 2 נזרק לפח. חולצת הג'ינס נכנסה לארון ואני, אני נכנסתי למים (תרתי משמע) עם הילדים. התבוננתי טוב טוב מהצד והבנתי שככל שהישבן גדול והתחתון קטן, זה מחמיא לי יותר. שלעולם לא יהיה לי ישבן מושלם אבל הגיע הזמן לעשות קצת שולם עם הגוף האגסי שלי.

משהו התרכך בי, השלים, קיבל בייתר חמלה שאני הוא עולם שלם מעבר לאיך שנראה הגוף שלי.

היום, בגיל 50 אני עושה את מה שלא העזתי לעשות בגיל 20

בגד ים קטן (יחסית), שום דבר שעוטף אותי. נותנת לשמש ללטף ונכנסת חופשי למים.

אז מה היה לנו פה בעצם?

חברות בת 30 שנה

זיכרונות

חוסר ביטחון עצמי

ברזיל

חיבור

 

בלוג

 

ועד הפעם הבאה

לאב, חני